העלייה להר הבית ולמקום המקדש בטרם מדינה -Temple Mount Jewish Pilgrimage Festivals

העלייה להר הבית ולמקום המקדש בטרם מדינה

נכתב ע"י דותן גורן

בתאריך ש', 06/16/2007 - 

03:00

קטגוריה: 

היסטוריה

• 2098 צפיות

[1] מפנה של ממש בהתייחסות חוגים יהודיים לעלייה להר הבית ולפולחן במקום הקדוש, החל רק לאחר כיבושו-שחרורו בידי מדינת ישראל במלחמת ששת הימים (יוני 1967), בדיוק לפני ארבעים שנה. במסגרת זו הועלו במשך השנים הצעות מגוונות להקמת בית כנסת בהר הבית, וכן דובר על תכניות לכינונו של בית המקדש השלישי במקום. בכמה מקרים קיצוניים, אף הגיעו הדברים לכדי ניסיונות יהודיים ממשיים לפיצוץ המסגדים במתחם. בשבועות האחרונים אנו עדים שוב לקריאות תמיכה מצד אחדים מרבני הציונות הדתית לעלייה להר הבית וזאת בניגוד להחלטת מועצת הרבנות הראשית ולפסיקת הרבנים החרדיים. בחיבור זה ברצוני לחזור אחורנית ’במנהרת הזמן’ אל עבר הנקודה, שבה התאפשרה ליהודים בעת החדשה הכניסה אל מתחם הר הבית, ולהציג את הזווית היהודית ההיסטורית בדבר סוגיית העלייה להר הבית ולמקום המקדש בטרם הקמת מדינת ישראל. בתקופה העות'מאנית נאסרה הכניסה להר הבית (חראם א-שריף) ללא-מוסלמים. אולם על אף האיסור שהמפר אותו היה צפוי לעונש מוות, הצליחו בודדים לבקר בו ואף להביא תמונות ותרשימים מהמקום. בלית ברירה נאלצו היהודים להשקיף על מקום המקדש מגגות המבנים הסמוכים וממרומי הר הזיתים. אמנם במקרים חריגים זכו להשיג רשיון מיוחד לבקר בהר הבית חוקרים ואישים רמי מעלה, אך רק עם תום מלחמת קרים (1856), הותרה הכניסה למתחם הקדוש ללא-מוסלמים, חוץ מאשר בימי שישי ובצום הרמאדן . המפנה באפשרויות הביקור במקום נבע מהתגברות השפעת המעצמות על הממשל התורכי בקושטא. ברם, נדרשו המבקרים בו לקבלת היתר מיוחד ולתשלום גבוה (בקשיש) בכניסה אליו. בניגוד גמור לנוצרים, אסרו רבני ירושלים על היהודים לעלות להר הבית, פן תיטמא (טומאת המתים) קדושתו במדרך כף רגליהם בקודש הקודשים.

סיר משה מונטיפיורי

במהלך מסעו הרביעי לארץ-ישראל בקיץ תרט"ו (26 ביולי 1855) ביקר השר משה מונטיפיורי בהר הבית בחברת רעייתו ובלוויית הקונסול הבריטי בירושלים, ג'יימס פין. זאת, על אף שידע כי חל איסור מפורש מצד רבני ירושלים לעלות למתחם הקדוש. בצעד זה עורר מונטיפיורי זעם רב בקרב יהודי העיר, שמיהרו להחרימו במספר בתי כנסת ולרגום את אפיריונו באבנים. רק לאחר שננזף בידי הרבנים והוזהר לבל יעיז לחזור שוב למקום המקדש, הותר מעליו החרם. ממקורות שונים עולה, כי מונטיפיורי ומזכירו ד"ר אליעזר הלוי, הפרו את איסור הכניסה למקום המקדש גם במהלך מסעותיהם הבאים לארץ ישראל – החמישי (תרי"ז) והשישי (תרכ"ו). אולם יש להתייחס לעדויות אלה בזהירות יתרה, ונראה כי הן מרמזות על ביקורו הראשון של השר בהר הבית. הביקור השני של יהודי בהר הבית אירע ככל הנראה בשנת תרט"ז (1856), בעת שהנתין האוסטרי ד"ר לודוויג פרנקל ביקר בירושלים, לחנוכת בית הספר 'למל' בעיר. בסתר לבו הביע פרנקל את רצונו העז לבקר במקום בו עמד ההיכל: "... את נפשי מצאתי נכונה, ערוכה ושמורה, לגשת אל מקום הקודש, ולחרות אזכרה מסולאה מפז על לוח ליבי". אך הוא התחבט בנדון, ביודעו כי הוא מסתכן בחרם. לבסוף לא עמד בפיתוי והחליט להמתין לשעת כושר. בכדי להימנע מעימות מיותר עם בני הקהילה האשכנזית בירושלים, ניצל פרנקל את מועד תפילת יום השבת לעלייתו אל הר הבית: "... בהתקבץ התושבים [היהודים] כֻּלָמוֹ יחד אל בתי הכנסיות [בתי הכנסת] ואין איש ברחובות, אל מקום ההיכל. כי לא אביתי תת תואנת... לילידי רוססיא [רוסיה] פולוניא [פולין] להחרימני..." בספרו 'ירושלימה', הרבה פרנקל לתאר את רשמיו מסיורו במתחם הקדוש, שבמהלכו אף נכנס למסגדי הר הבית, והתפעל מהאדריכלות שלהם.בשנים תרל"א-תרל"ב (1870-1871) נערכו שיפוצים בהר הבית בהוראת הסולטן. לעוזרו של מהנדס הבנייה במקום התמנה היהודי יוסף קריגר, ששימש כמתורגמן לפחת ירושלים. במהלך עבודות השיקום נתגלו במתחם ממצאים ארכיאולוגיים, ביניהם כתובת ביוונית אותה תרגם קריגר עבור קוראי 'החבצלת': "...עד פה תבא רגל איש נכרי, ואל יעז כל בן נכר לעבור מפה והלאה, לא בהפרוזדור, ולא בסביבותיו, ואשר לא יקים את דבר הפקודה הזאת, וירהב עוז בנפשו לדרוך הלאה, נקה לא ינקה עונו ישא האיש ההוא, ודמו בראשו....". על-אף הבצורת ששררה באותן השנים בא"י, לא זכו יהודי ירושלים להנות ממימי הבורות במתחם הר-הבית, וזאת מהסיבה ההלכתית שמנעה מהם מלבקר בו: "...אך אנחנו - [היהודים] אשר דת תורתינו הקדושה תגדור בעדינו לפסוע על המקום הקדוש הזה לא נוכל להושע במי ישע האלו...". בשנת תרל"ה (1874) הודיעה חברת ’פועלי צדק’ כי שכרה בית הצופה אל מקום המקדש והקימה בו בית כנסת: "...שכרנו לנו חצר מיוחד הנשקף מול הר בית אלהינו ושם יחדנו בית אחד לתורה ולתפילה ושלש פעמים ביום נתפלל כולנו שמה...". באותה תקופה חלה התפתחות ביישוב היהודי בירושלים העתיקה. הרובע היהודי היה צר מלהכיל את המון העולים, שהתפשטו אל מחוץ לגבולותיו, והתיישבו ברובע המוסלמי, ובמיוחד ברחוב חברון ובסביבתו. אזור זה שימש משכן ליהודים מכל העדות, שרכשו או שכרו בו בתים מערבים, עסקו במסחר זעיר והקימו בו מוסדות תורה וחסד. רבים מהם הושפעו מהרצון להתגורר בסמוך להר הבית ומהאפשרות להתבונן לעברו בכל זמן בציפייה לביאת המשיח.

הר הבית, 1880 לערך

לדברי ר’ יהודא אהרן סג"ל ווייס הקפיד ר’ משה יהושע לייב דיסקין (הרב מבריסק) להתגורר רק בדירות שחלונותיהן פנו אל הר הבית לבל יחלפו שלושים יום מבלי שיראה את מקום המקדש. בדומה לכך נהג ר’ הלל משה משיל גלבשטיין, שהציע להציב משמרות קודש בסמוך להר הבית זכר למקדש, אך תכניתו לא נחלה הצלחה בקרב רבני ירושלים. בימי החגים נהגו היהודים לעלות לגגות הבתים הסמוכים להר הבית ולהשקיף על מקום המקדש, זכר למצוות ראייה בזמן הבית: "...והנה בחוה"פ [בחול המועד פסח]...נאספו רבים מבני עירנו לבית מושב זקנים. ויעלו על הגג הנשקף על פני הר הבית, ומעל הגג הגבוה כמעט מכל בתי העיר, יראו את מקום מקדשינו...[ההוספה שלי וההדגשה במקור, ד"ג]".

מסיבה זו נידב פנחס רוזנברג מסט. פטרסבורג 5,000 רובל בשנת תרכ"ח (1868), לבניית המעקה סביב כיפת בית הכנסת ’בית יעקב’ הנמצא בחורבת רבי יהודה החסיד. ר’ יואל משה סלומון מגבאי בית הכנסת תאר את חשיבות התרומה למתפללים במקום וציין כי בכך תימנע בעתיד עליית היהודים לגגות בתי הגויים: ...ומה מאד שבענו גיל מדבר הגדול הזה [בניית המעקה], כי מעתה נעלה אי"ה [אם ירצה השם] על הגג מדי חג בחגו לראות את חרבות ההיכל והדביר, ולא יחפשו עוד בתי ירושלים אל כל גג רם ומגדל גבוה מבתי הגוים, לעלות ולראות את חרבות בית אלהינו, כי מעתה בצאתם בימי החג מבית התפלה נכחו יעלו על מרומי החגורה הסובבת את כיפת הבית הנשקפת ממול הר הבית ועתרת תפלתם מפינת גג מקדש מעט עילה לרצון לפני ה’ להשיב נדחינו ולבנות בית קדשינו ותפארתינו בבי"א [במהרה בימינו אמן] [ההוספות שלי, ד"ג]. במהלך שהותו של הברון אדמונד רוטשילד בירושלים באייר תרמ"ז (אפריל 1887), הוא סייר באתריה-ההיסטוריים של העיר בחברת ניסים בכר (מנהל בית ספר כי"ח ובא כוחו בארץ-ישראל), ונכנס בגפו למתחם הר הבית למורת רוחם של יהודי ירושלים:...ורק על זאת יזעף לב החרדים לדבר ה’ על בקרו במקום המקדש...כל המקום שבקר הבאראן [הברון רוטשילד] היה בלוית ה’ נ. בכר [נסים בכר] ולא זזה ידו מתוך ידו, ובבואם למקום הק[ו]דש עמד ה’ בכר תחתיו ורק הבאראן לבדו נכנס, ובצאתו שאל...את פי ה’ בכר על השארו מבחוץ, ויען כי אסור לנו [היהודים] לבוא גם בזה"ז [בזמן הזה] במקום המקדש, "לו ידעתי – ענה הבאראן – כי עתה הוקרתי גם אני רגלי מלכת שמה [ההוספות שלי, ד"ג]".

בחשון תרנ"ט (שלהי אוקטובר 1898), הגיעה לירושלים המשלחת הציונית בראשותו הרצל כדי להיפגש עם הקיסר הגרמני וילהלם השני. מיומנו של ’חוזה מדינת היהודים’ עולה, כי הוא הכיר היטב את ההלכה שאסרה על יהודים להיכנס להר הבית (בהזכירו את החרם שהטילו רבני ירושלים על השר מונטיפיורי), ובחר להשקיף על מקום המקדש ממרפסת בית הכנסת 'תפארת ישראל': "מעל גזוזטרת בית כנסת עתיק ראינו בזוהר הבוקר את מראה מקום המקדש, הר הזיתים ואת כל הנוף רוה האגדה". לעומתו טען סופר ’החבצלת’ כי הרצל עלה אל הר הבית ועבר על "איסור הכרת". אולם בעל הטורים מיהר להסיק זאת, בחושבו כי הרצל הצטרף לביקור משלחת הקיסר הגרמני במתחם. בשנת תר"ע (1910) בישר 'האור' כי אין עוד צורך ברשיון מיוחד לביקור בחצר המקדש, הפתוחה למבקרים בשעות הבוקר ואחר הצהרים, וכי במקום הוצבו שוטרים להשגיח על הסדר ואין לתת להם כספים. בניסיון למנוע את כניסת תלמידי הגימנסיה העברית 'הרצליה' למקום המקדש, פנה בשנת תרע"ג (1913) רבה של יפו והמושבות אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) להנהלת בית הספר בבקשה: "... שבהטיול שיערך לתלמידי הגימנסיה לירושלים, יאחזו איזה אמצעים, שעל ידם לא יחולל כבוד הדת וכל קודש, למשל חילול שבת ביחוד בפרהסיה, ואיסור הכניסה למקום המקדש". הראי"ה אף מתח ביקורת חריפה על כניסת ’הנדיב הידוע’ הברון רוטשילד להר הבית במהלך שהותו של האחרון בירושלים בשבט תרע"ד (פברואר 1914): פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מליונים של יישובים מעשיים ואע"פ [ואף על-פי] שלא הפסיד [הברון רוטשילד] בכל זאת את ערכו הגדול בתור מייסד היישוב, ובשוגג או בדרך מי שהכל הוא בשגגה בא מעשה לידו, וד' הטוב יכפר ויקח טוב. כעבור מספר חודשים התפרסמה ידיעה ב'מוריה', שלפיה נוהגים יהודי 'היישוב החדש' בירושלים להיכנס אל מקום המקדש לעיני כל, וזאת למגינת לבם של בני 'היישוב הישן' בעיר: והרבה מן המתחדשים והאינטליגנטים הדרים בעיר הזאת...מבקרים את הר הבית בראש גלי...עוברים ושבים משער לשער הולכים ובאים פנימה, אשר בעוונותנו אסור לנו הדבר הזה. ניתן לסכם ולומר כי בשלהי התקופה העות’מאנית נמנעו היהודים מלבקר בהר הבית מסיבות הלכתיות. הם התפללו לעברו בציפייה לבוא המשיח - מחלונות בתיהם הסמוכים, מגגות המבנים הנישאים בעיר העתיקה (בתי כנסת, מגדלי השמירה) ומהר הזיתים. עם זאת, בשלהי המאה התשע - עשרה ובראשית המאה העשרים, התערער הטבו שאסר עלייה יהודית להר הבית. תהליך זה התרחש כתוצאה מהתפתחות ’היישוב החדש’ בירושלים, ומהתחזקות התיירות המודרנית בעיר, בקרב ההשכלה היהודית החילונית. במקביל שימש הר הבית מוקד בהתפתחות היישוב היהודי בירושלים - בתוך חומות העיר העתיקה ומחוצה להן. אמנם גורמים יהודיים שונים ביקשו להדק את האחיזה סביב מקום המקדש ברכישת בתים ומגרשים בקרבתו או ברכישת אלה המשקיפים לעברו, אך על אף כל מאמציהם, נותר הכותל המערבי אתר הפולחן המרכזי, שאליו נהרו יהודים ושבו נשאו את תפילותיהם. כאשר נשאל ר’ יצחק שלמה בלוי מפי יהודי גלותי בדבר מקום המקדש, לא נותר לו אלא להשיב בצער: ...הקשית לשאול מאתי אחי, לא אוכל להגיד לך על נכון תכונת ומדת מקום קדשנו [הר הבית] עתה בימי חורבנו, כי איש ישראלי [יהודי] לא יבא עתה שמה כי כולנו טמאי מתים ואסור לנו להכנס אל המקום הקדוש הזה...ואין לנו לדעת כי אם מה שעינינו רואות מרחוק בעמדנו על הגגות או במעלה הר הזיתים, ולא נותר לנו כי אם הכותל המערבי ת"ו [תכונן ותבנה] אשר אליו נוכל לקרב להשתטח שמה ולשפוך שיח...[ההוספות שלי, ד"ג]. חודשים ספורים לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הבריטים, קיים חיים ויצמן, ראש ’ועד הצירים’ (ולימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל), שיחות עם מנהיגים ערבים בקהיר (אפריל 1918), ועניין אותם בעבודתו, אולם נראה כי האחרונים הפיצו שמועות שווא "...על כוונותינו [’ועד הצירים’, ד"ג], כמו למשל, שקיבלנו את הסכמתה של ממשלת בריטניה להרוס את מסגד עומר בעתיד הקרוב ולבנות בית מקדש חדש באתר זה". נושא זה שב ועלה בקיץ תרע"ח (יולי 1918) בפגישת ויצמן עם הסולטן המצרי, שבו הציג המנהיג היהודי בפני האחרון את מטרות הציונות והניח דעתו בכל הנוגע למקומות הקדושים לאיסלאם. באותם ימים הגדיל לעשות המחנך הירושלמי חיים זוטא, שהעלה בפני 'המשרד הארץ ישראלי' תכנית לחלוקת הר הבית בין שלוש הדתות:

הר בית ה', הר המוריה, אליו ינהרו גויים רבים מכל קצוות התבל – היכול יוכל אחרי כיבוש ירושלים ע"י צבאות אנגליה הנוצרית, להשאר קניינה של הדת המושלמית בלבד? ואולם לדאבוננו, לא תוכל ארץ-המוריה זו לחזור אל העם היהודי מושל הארץ בימים הבאים - ולכן אפוא, צריך הר הבית להיות קנין כל האמונות המונוטאיסטיות כולן. ועל התל הזה, תל מוריה, מוכרחה להופיע אם כל האמונות – היהדות יחד עם שתי בנותיה - הנצרות והאיסלאם, ואל מקדשיהם השלושה ינהרו הגויים המבקשים את האמת, ואיש איש ימצאה כאן מהם. לאורך תקופת המנדט נמנע הראי"ה בתפקידו כרב הראשי האשכנזי לארץ-ישראל מלהכריע בשאלת העלייה אל הר הבית, וצידד בהשארת המצב הקיים על כנו מחמת הספק: "...בענין מקום המקדש...לע"ד [לעניות דעתי, ד"ג] אין בידינו להכריע זה הספק של מחלוקת הראשונים, והדבר נשאר בספק של כרת". אך בציפייה לבוא הגאולה ולבניין המקדש, ייסד את ישיבת ’תורת הכהנים’ "…לתלמוד סדר קדשים, וסדר עבודת בית המקדש, מצות התלויות בארץ, והלכות מדינה…". כאשר עלתה בשנת תרצ"ח (1938) שאלת ירושלים בעדותו של מחליפו בתפקיד הרב יצחק (אייזיק) הלוי הרצוג בפני ועדת החלוקה (ועדת וודהד), החזיק אף הוא בדעה כי הכניסה להר הבית אסורה ליהודים עד בוא הגאולה והביע הסכמה לאפשרות, שהמתחם וסביבתו יישארו תחת מנדט בריטי.

בעת ניסיונותיהם של הארגונים הצבאיים היהודיים לכיבוש העיר העתיקה במלחמת העצמאות (יולי 1948), הכין דוד שאלתיאל (מפקד כוחות ההגנה בירושלים) טלה, שאותו ביקש להעלות כקורבן לאלוקי ישראל על הר הבית. לעומתו היו ליהושע זטלר (מפקד הלח"י בירושלים) תכניות מרחיקות לכת לפיצוץ המסגדים במתחם, שאותן שאב מכתבי תורתו של מייסד הארגון, אברהם (יאיר) שטרן, ובהשפעת שירתו המשיחית של המשורר אורי צבי גרינברג. אך כישלון מבצע הפריצה לעיר העתיקה הביא לסיכול תכניותיהם של השניים, מאוחר יותר לנפילתו של הרובע היהודי ולניתוק המקומות הקדושים במזרח ירושלים, שנותרו בריבונות ירדנית למשך 19 שנה (1948-1967). זאת על אף סעיף 8(2) בהסכם שביתת הנשק שנחתם ברודוס (3 באפריל 1949), ובו התחייבה ירדן לאפשר למדינת ישראל: "חופש גישה למקומות הקדושים ולמוסדות תרבות, ושימוש בבית הקברות שעל הר הזיתים". [1] מאמר זה מבוסס על פרק בעבודתי לתואר מוסמך - "ובא לציון גואל": המאמצים היהודיים לקניית אחיזה במקומות הקדושים בירושלים וסביבותיה בשלהי התקופה העות’מאנית (1840-1918), שנכתבה בהנחיית פרופ’ יוסי כץ במחלקה לגיאוגרפיה וסביבה אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשס"ה.

תגיות: 

ירושלים

ארכיון מגזין / פורום: 

לדיון המלא בפורום